במהלך החודש שחלף, השתתפתי במבחן דרכים שנערך לשלושה רכבי פנאי קטנים: אופל מוקה, טויוטה יאריס קרוס, פולקסווגן T-קרוס. בעוד על המבחן ותוצאותיו תוכלו לקרוא בקרוב באתר, אני, שהבטחתי לכם שנה של "הרגעים הגדולים שלי באוטו", אכתוב לכם בטור זה על גלישה של אחד מהרכבים במבחן מהכביש הסלול אל הבוץ הסמיך, ואוסיף ואספר על כמה תקיעות שעברתי במהלך השנים שלי באוטו. גם לפני.
ואתחיל כאמור בתקיעה האחרונה. המבחן הממצה, שכלל נסיעה מתל אביב לירושלים, ירידה לקליה, משם לאורך ים המלח לעבר העלייה האהובה עלינו בישראל, זו משפך זוהר לערד. לאחר עוד מרכיבים במבחן, נסענו ליער דבירה, לנסיעת שבילים. כל שנותר לנו היה לסיים את צילומי התנועה ולאחריהם את אלה היפים בעמידה — ואתם מוזמנים לצפות בהם בהמשך הגיליון. משם רק הדרך לתל־אביב, תדלוק, חישוב צריכת דלק. וזהו.
אבל, כמו שלימדה אותנו הקורונה, האנשים מתכננים ואלוהים צוחק. ממש ברגע האחרון, כאשר כל שנותר זה להעמיד את המכוניות לצילום קבוצתי, איתרנו כביש צר ליד שדה מלבלב והשמש התחילה בדרכה במורד השמיים. ואז יובל, שנהג באופל, הזיז את הרכב ממש־ממש מעט ימינה, והצמיג הקדמי עלה על מורד צנוע שהיה עשוי בוץ.
תוך כמה שניות החליק האופל עם שני גלגליו הקדמיים לבוץ העמוק ונתקע. ניסינו להוציאו משם בדחיפות, ואף הצלחנו. הרכב יצא, ננהג לכיוון ההפוך, משם נע לאזור בו היינו — ואז, בגלל בעיות מעבר, מצא עצמו שוב באותו שיפוע, והחליק עמוק פנימה. זהו, תקועים.
מאחר וקיבוץ דביר היה במרחק של כדקה וחצי ממקומנו, עליתי על אחד משני כלי הרכב האחרים ונסעתי לשם. למזלי, עבור הקיבוצניקים עזרה הדדית אינו ביטוי גנאי. הראשון שבו פגשתי, חדל ממעשיו ומיהר להתקשר לכמה חברים כדי לנסות ולהשיג טרקטור או רכב שטח אמתי. כשלא הצליח במעשיו, מיהרתי אחרי טרקטור שחלף לידינו — והקיבוצניק הזה לא היסס לרגע ונסע אחרי עד למיקום הרכב התקוע. כבל פלדה נרתם לאופל וזה נשלף מהבוץ — מלוכלך אך מחייך.
צילום: תומר פדר
זו ההזדמנות שלי להודות לאנשי קיבוץ דביר שנחלצו לעזרתנו, זה עם הסלולרי ובעיקר לאיש עם ה־JCB, שנסע, חילץ ועזר לנו לצאת בזמן כדי שתומר הצלם יספיק לתפוש את שעת השקיעה המרהיבה ואנחנו נספיק לחזור לביתנו בשלום.
וחשוב עוד יותר, אוששתם בי את האמונה שנפש האדם טובה במהותה ועדיין יש אנשים שעבורם לסייע לזרים גמורים הוא עונג ולא נטל.
ומתקיעה בבוץ, אעבור לתקיעה בשלג. אמנם אני עומד לספר לכם על אירוע שקרה עוד לפני שחלמתי על אוטו, אבל עוסק בהיסטוריה המוטורית שלי.
אחת המכוניות האהובות עלי הייתה פונטיאק פיירבירד קומנצ'י' 1969 ששירתה אותי בשנים בהם למדתי במונטריאול שבקנדה. "ברטה השמנה" (Dicke Bertha), כיניתי אותה, על שמו של התותח הענק בו השתמשו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. לברטה היה מנוע V8 בנפח 6.4 ליטר, קרבורטור בעל ארבעה נחירים, ומנועה עבר תהליך של "בלו פרינטינג", התאמה מדויקת לתוכניות המהנדסים. היא האיצה ל־100 תוך 6.4 שניות ואני הגעתי איתה למהירות של מעל ל־220 קמ"ש.
אבל כל אלו לא סייעו בידה כשנסעתי בסופת שלגים עזה ממונטריאול לאתר סקי במדינת ניו יורק שבארצות הברית. ירדתי מהכביש המהיר והרחב, לכביש נידח ושומם. השלג הפסיק לרדת, הכביש היה מואר, אך צר למדי (השלג כיסה את רובו). מרוחק ראיתי מכונית מתקרבת ולפי אורותיה שמתי לב שאינה על קו נסיעה אחיד. "נהג שיכור" עברה המחשבה בראשי כשהוא הגיח מולי. כן, ישר מולי. סחבתי בכוח ימינה, ירדתי לשלג הרך, הנהג השיכור פספס אותי בסנטימטרים והמשיך בנסיעתו המטורפת אך אני נתקעתי בשלג. ניסיתי לחלץ את עצמי בכל השיטות אותן למדתי בשהותי בקנדה.
ביניהן, השארתי את המכונית על דרייב, שחררתי את הבלמים וניסיתי לדחוף את זנב המכונית הצידה — לכביש. כמעט הצלחתי, כמעט. אבל כמעט לא נחשב. ידעתי שדי לי בעזרתו של אדם אחד נוסף כדי שיסייע לי בדחיפה, אולם איש לא עבר על הכביש השומם, למעט מכונית אחת — שלמרות סימנים נואשים שסימנתי, לא עצרה. ידעתי שחברי נמצאים בבקתה שרחוקה קילומטרים ספורים מהמקום בו נתקעתי, אולם טלפונים סלולריים טרם הומצאו בימים ההם. ואז הבחנתי, לא רחוק ממני, בבית קטן שאור בקע ממנו. הלכתי לכיוונו בתקווה שיפתחו בפני את הדלת ושאוכל להתקשר לחברי שבבקתה. צלצלתי בפעמון.
זו לא ברטה, אבל היא על השלג (אילוסטרציה) |
צילום: יח"צ
מעבר לדלת שמעתי קול נשי: "מי שם?". "נתקעתי בשלג, אני זקוק לטלפון" השבתי, כשאני מנסה להסתיר ככל יכולתי את מבטאי הזר. מה הסיכויים שאישה תפתח לאדם לא מוכר, בעל מבטא זר, זקן ושיער עד הכתפיים את דלתה?
להפתעתי, שמעתי את רשרוש שרשרת, קשקוש של מנעול שנפתח, ועוד אחד, והדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה צעירה ונאה ולידה ישב על הרצפה דוברמן שחור ומגודל, אוזניו הקטומות מזדקרות כלפי מעלה ועיניו מתרכזות בעיני.
גדלתי עם כלבים גדולים, גם הכרתי כלבים; הדוברמן השחור הזה נראה כמו כלב שלא כדאי להתעסק אתו. לא העזתי לזוז. "אני יכול להיכנס?" שאלתי בקול קטן.
"כנס כבר, קר בחוץ. אבל בלי תנועות מהירות ובלי להרים קול או ללחוץ לי ידיים" ענתה בחיוך. היא הובילה אותי לטלפון, הגישה לי כוס תה מהביל וחיכתה בסבלנות שאסיים את השיחה. גם הכלב נרגע וניגש לרחרח אותי.
לפני שיצאתי, שאלתי אותה אם הייתה פותחת לי את הדלת לו לא היה לידה הדוברמן.
"אין מצב" ענתה, "לולא ברוטוס היה כאן לידי, אין מצב שהייתי פותחת דלת לאדם זר. תודה לברוטוס".
הודיתי לו והוא קירב אלי את ראשו לליטוף.
החבר'ה הגיעו, ברור שבאותה המכונית שקודם מיאנה לעצור, דחיפה קלה והיינו בחוץ.
"אישה בודדה פתחה לי את דלתה, ואתם לא עצרתם" התלוננתי בפניהם.
"לא ידענו שזה אתה, ולנו אין כלב".
חייכתי באמונה אמיתית שבארץ, זה לא היה קורה. בארץ היו עוזרים.
אבל בארץ, כמעט ואין שלג, יש בוץ. ועוזרים.
[email protected] 
